בתחילת 2019 נערך הכנס ה- 14 של פורום הגבלים עסקיים ורגולציה בנושא השימוש במוסדות השלטון לחסימת תחרות. הפורום פועל במסגרת במכון אלי הורביץ לניהול אסטרטגיה בפקולטה לניהול באוניברסיטת תל-אביב. במפגשים אלו נוטלים חלק רגולטורים, אנשי אקדמיה, מנהלי חברות ומומחי רגולציה מהשוק הפרטי.
דוח ועדת טרכטנברג מיפה רשימה חלקית של גורמים ממשלתיים וחצי ממשלתיים במשפיעים על התחרות. כך למשל, ישנם עשרות מפקחים רלוונטיים שמשפיעים על התחרות: משרד התקשורת, המשרד להגנת הסביבה, משרד הבריאות, משרד הביטחון. אין סוף מפקחים רלוונטיים. כמו כן, יש גורמי תקינה רבים שרשאים למנוע שיווק של מוצרים מתחרים מייבוא. משום שלרגולטורים יש יכולת מאד גדולה להשפיע על התחרות בשווקים השונים, הרי שבאופן טבעי שחקנים וחברות ינסו להשתמש ברגולטורים כדי למנוע תחרות ולבצר את המעמד שלהם בשוק.
בכנס הוצגו דוגמאות רבות מעולמות שונים, הממחישות את מידת הנפוצות של השימוש במוסדות השלטון לחסימת תחרות.
בכנס הוצגו דוגמאות רבות מעולמות שונים, הממחישות את מידת הנפוצות של השימוש במוסדות השלטון לחסימת תחרות.
דוגמה ראשונה היא תקינה. אם למוצר יש תכונה מסויימת, יהיה אינטרס ליצרן להשפיע על כך שיהיה תקן שמחייב את התכונה הזאת, וכך מתחרה שמציע מוצר שלא מציע את התכונה הזאת לא יכול להיכנס לשוק. ועדת טרכטנברג התייחסה לזה ארוכות, ואחת ההמלצות שלה הייתה אימוץ אוטומטי של תקנים בינלאומיים שהיו קיימים בשביל לאפשר לפריטים האלה גם להתחרות על לבם של הצרכנים.
דוגמה שנייה היא הניסיון של הובר להיכנס לישראל. היה לחץ מאד חזק של נהגי המוניות שלא יהיה אפשר להסיע אנשים שלא באמצעות מונית מורשית. באמצעות ביהמ”ש הצליחו לקבל החלטה שהובר לא פועלת בישראל ואכן עד היום היא לא פועלת בישראל.
דוגמה שלישית היא שימוש לרעה בחוק להשפעה על התחרות. כך לדוגמה בארה"ב, בשל חוק המכונה דיג'יטל מילניום, אם סוחר באמזון מדווח על הפרה מצד סוחר אחר, אמזון לא בודקת את זה יותר מדי לעומק כי היא עצמה מפחדת מתביעות ובעצם מסירה את המתחרה מיד. כלומר זהו מצב שבו נעשה שימוש לרעה בחוק כזה שיש לו מטרה טובה באופן עקרוני בשביל מטרה של חסימת תחרות. גם בישראל ישנם מקרים שבהם היבואן הרשמי תובע יבואן מקביל בעילות שונות כגון הפרת זכויות בסימני מסחר. במקרה כזה אם התביעה תסתיים בפשרה שבה שצד אחד מסכים לשלם לשני סכום תמורת הפסקת הפעילות, יתכן שהיא תתקבל על ידי השופט. מבחינתו של השופט, הרי שבמחלוקת שהציגו לו הצדדים כבר הגיעו לאיזה שהיא הסכמה, זה הדבר הכי טוב שיכול להיות. לכן הוא עשוי לתת לזה תוקף של פסק דין ובזה נגמר הסיפור. אבל למעשה צד אחד שילם לצד השני בשביל להפסיק להתחרות, כלומר הסדר כובל. הצדדים עשו ביניהם הסדר שכל המטרה שלו להפסיק תחרות ואין מישהו שבעצם מבקר את זה, יותר גרוע, הם מקבלים את זה כפסק דין ויכולים לפעול לאור זה. במקרים של הסכמי פשרה בין מתחרים, אנו ממליצים שיקבלו אישור של רשות התחרות – כמו בדרך שבה הסכמי פשרה בתובענות ייצוגיות מקבלות אישור היועץ המשפטי לממשלה.
דוגמה רביעית היא חסימת ייבוא. ישנן דרכים רבות שבהן פועלים כדי להגן על התעשיות המקומיות על ידי נכסים, מכסות, תעריפים, חסמי כניסה ויציאה וכאלה. אבל צריך לזכור שהמשק שלנו מאד קטן ולכן התנאים פה לא יאפשרו ליצור המון מתחרים בכל ענף. בשל כך צריך שתהיה אלטרנטיבה של ייבוא כדי לטפל בתחרות שלא מתפתחת באופן טבעי בישראל. יבוא, גם בהיקפים קטנים, עשוי להיות אפקטיבי מאוד בריסון המחירים שהוא כופה על החברות המקומיות, וכך הוא מייצר תחרות מעל ומעבר לחלקו בשוק. אבל – האמירה הזאת לא בהכרח נכונה כאשר היבוא מוגבל במכסות – במקום שהייבוא יאיים על כל הכמות המיוצרת, ובהתאם ירסן את כל המחירים, הוא מוגבל מאוד על ידי המכסות ובכך כוחו לרבן מחירים מסורס.
דוגמה חמישית, שגם היא קשורה ביבוא היא נושא רכש הגומלין. כך לדוגמה פורסם לאחרונה כי דן הזמינה 116 אוטובוסים מפולין, אבל הרכש גומלין היה צריך להתבצע בסך של 35% מהעסקה. החברה הפולנית הייתה צריכה לרכוש משהו מהמשק הישראלי, לא היה לה מה לרכוש ולכן העסקה הזו לא התבצעה. זה ממחיש את העובדה שרכש הגומלין עשוי להחיל מגבלות אפקטיביות על התחרות, ובכך לפגוע בה. במקרה הספציפי הזה רכש גומלין לא שונה מהותית מסבסוד התעשייה המקומית וחסימת תחרות.
עוד חסם לייבוא הוא היטלי סחר. במקרה של מלט, לדוגמה, בפועל הוטל היטל סחר במשך שנים ארוכות כדי להגן על המונופול המקומי. ראשית, כאשר מגינים לאורך תקופה כה ממושכת על התוצרת המקומית, מתגבר החשד שמדובר בסבסוד של תעשייה לא יעילה. שנית, היטלי הסחר מבוססים על כך שהמוצר נמכר בישראל במחיר נמוך ממחירו בשוק המקור. אבל – עובדה זו לא בהכרח מעיד על היצף שמטרתו לגרום ליצרן המקומי בישראל לפשוט רגל, ולכן צריך ראיות חזקות בהרבה על מנת לחסום את התחרות מיבוא.
עוד חסם לייבוא הוא היטלי סחר. במקרה של מלט, לדוגמה, בפועל הוטל היטל סחר במשך שנים ארוכות כדי להגן על המונופול המקומי. ראשית, כאשר מגינים לאורך תקופה כה ממושכת על התוצרת המקומית, מתגבר החשד שמדובר בסבסוד של תעשייה לא יעילה. שנית, היטלי הסחר מבוססים על כך שהמוצר נמכר בישראל במחיר נמוך ממחירו בשוק המקור. אבל – עובדה זו לא בהכרח מעיד על היצף שמטרתו לגרום ליצרן המקומי בישראל לפשוט רגל, ולכן צריך ראיות חזקות בהרבה על מנת לחסום את התחרות מיבוא.
נסיים בנושא השימוש במכרזים כזירת תחרות שניתן להשפיע עליה. דוגמה ראשונה היא תנאי הסף – מצד אחד הם מאפיינים לנו בדיוק מיהו הזוכה הרצוי, ומצד שני הם גם קובעים מי יכול להשתתף במכרז, כלומר האם זו זירת תחרות שיש המון מתחרים וכולם נורא מנסים להתאמץ בהצעות שלהם. דוגמה שניה היא הנושא של מבנה האינפורמציה במכרזים: הספרות הכלכלית קובעת כי מי שמתכנן מכרז יש לו אינטרס לגלות מראש את כל המידע שיש לו (טוב או רע), על מנת להגיע לתוצאה הטובה ביותר. דוגמה שלישית קשורה לתכנון המכרז כך שהרבה חברות תוכלנה להשתתף בו בלא שיתופי פעולה ביניהן. כך לדוגמה – אם נקבעת במכרז כמות גדולה מידי שרק ספק אחד יכול לספק נקבל מצב שבו יש רק מתמודד אחד, או שישנם יותר מתמודדים, אבל התמריצים שלהם להתחרות קטנים, משום שברור להם שאחרי המכרז יתחייבו שיתופי פעולה.